בצלם

בצלם... - משהו מן הגישה האנתרופוסופית לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים
  

יוסי שחר   

 

מאמר זה מוקדש לדבורה שיק (1908-2002).

האם זכורה לכם חוויית יציאה ראשונה למסיבה? ההתרגשות שלקראת... אורות מתעממים, מוזיקה, קהל יוצא לרחבת הריקודים... ואז -

נדמה שכולם בוחנים אותנו, הרגליים "שמאליות",  בושה, ו...לא מעז. לא מסוגל!

עם מי לרקוד?.. להשאר בצד? להתבונן בעולם מן הפינה?

חוויות דומות מן הלימודים, העבודה, חוג ציור, משחק כדורסל... התכנסות בתוך "עצמי", או בריחה.

 

האם אתם מזהים חוויות דומות של ניתוק והסתגרות, של "לא משחקים שברו את הכלים", גם אצל "מטופלים", בעלי תוית ה"מפגר"?

וכהורים, הצופים בתופעות דומות אצל ילדינו ה"רגילים" – נגונן עליהם? נרחם? או שמא, לעיתים, נכעס  ואולי אף נשתמש (באופן בלתי מודע) באמצעי הפחדה?

 האם לא קיימות נטיות דומות (הגנת יתר, רחמים, תסכול וכעס) אצל העוסקים בטיפול?

נראה כי התבוננויות כאלה במטופלים ובעצמנו מהוות בסיס למפגש והכרות אינטימית, לבניית אמפטיה.

 ועוד – האם הקושי הפיזי, הפגיעה המוחית, הם עיקר ה"בעיה", או שמא תגובות הפחד והבושה, המושפעות מהגנת יתר או דחיה?

דבורה שיק (1908-2002) היתה אם לאורי (1937-1953), ילד עם צרכים מיוחדים, איתו נמלטה מפראג ב-1938 (בעלה ובני משפחותיהם ניספו בשואה). היא התנסתה בקשיים שבגידול ילד "מיוחד".

באותן שנים פגשה דבורה את האנתרופוסופיה, גישה מדעית לחקר הרוחי באדם ובעולם והקשרים ביניהם, אשר פותחה ע"י רודולף שטיינר (1861-1925). הידע שבגישה זאת איפשר לה התבוננות מחודשת בבנה ובגורלם המשותף. היא גילתה (את מה שאנו משננים כיום, כמתוך נסיון לשכנע את עצמנו) כי ה"מפגר" הוא בעצם "אדם עם פיגור התפתחותי", אישיותו לעולם בריאה ושלמה, גופו מוגבל (יותר מגופם של המכונים "נורמליים", שאף הם לעולם רחוקים מן השלמות) ונפשו מושפעת מיחסי הגומלין שבין האישיות העשירה, הגוף המוגבל והסביבה. המפגש בין יכולותיו וגורלו האישי לבין הסביבה עלול לעיתים להתבטא ב"תינוקיות" לנצח, או בבריחה, בכעס ובאלימות.

 לאחר מות בנה (בגיל 16) החליטה דבורה להקדיש את חייה להקמת בית עבור ילדים עם צרכים דומים ולניהולו ברוח האנתרופוסופיה. היא ביקרה במוסדות באירופה, התנסתה בהם בטיפול, אספה פרוטה לפרוטה, וב-1969 פתחה את בית אורי בגבעת המורה שבעפולה.

העבודה החינוכית טיפולית במעון, הפועל ברוח האנתרופוסופיה, שואפת ליישום העקרונות הבאים:

1.      "אישיות מלאה" – גם לאדם המוגבל ביותר "אישיות מלאה", הזכאית לפגוש עולם ומלואו. לכן אין להתייחס רק לסימפטומים הנראים לעין, אלא גם לפוטנציאל הנסתר. בשל כך התוכנית הטיפולית הנבנית לכל דייר מתייחסת לגילו ההתפתחותי והכרונולוגי (המתייחס להתפתחות בריאה של האישיות). לדוגמה – נער בן 10, המתפקד כבן שנתיים, ילמד נושאים הנלמדים ע"י בני גילו, אם כי בדרך חוויתית, לא שכלתנית. למשל, יכיר את אברי גופו, תפקודים נפשיים הקשורים אליהם (מחשבות, רגשות, עיכול וכו') ובמקביל ילמד על חיות שונות בהן בולטים אותם איברים – העיט המשקיף אל העולם ממרחק, הפרה ומערכת העיכול האדירה וכדו'.

2.      הטרוגניות – הקבוצה הטרוגנית ומקבצת אנשים בעלי גיל כרונולוגי אחיד אך בעלי יכולות ומוגבלויות שונות. לדוגמה - המתבגרים במעון יתגוררו, או ילמדו, במידת האפשר יחדיו. נער בריא בגופו יסייע לנערה עם שיתוק מוחין ובכך יבטא את עצמו ויתמודד עם עכבות נפשיות. נער עם תסמונת דאון יסייע לבעל קווים אוטיסטיים לצאת מעט מבדידותו. עם זאת אפשר שבעלי פוטנציאל לפיתוח עצמאותם יגורו בדירת הכשרה, הוסטל וכדו' ובו בזמן ישתלבו בפעילויות תעסוקה, פנאי, חברה וקהילה במעון (במקביל ליציאתם לקהילה ה"רגילה").

3.      עמדות בסיסיות -  בעבודה עם ילדים מתקיימים שלושה עולמות אשר משתלבים אלו באלו:

א.      טיפול – העולם הקהילתי (המטפל והילדים יחד), המגורים בבית (מלווים בצוות קבוע), לא בביתן, מחלקה וכדו'. צוות סועד עם דיירים בביתם ולא בחדר אוכל מרכזי.

ב.       חינוך – העברת ידע (המטפל/המחנך מול הילד) ותכנים המשקפים את עושר התרבות האנושית.

ג.        תרפיה – המטופל מראה למטפל (המיטיב להקשיב ולהתבונן) היכן הוא נמצא, מה הפוטנציאל שלו, לאן (כוון ומרחק) הוא יכול ונכון להתפתח. המטפל מאפשר לעצמו לחוות את חווייתו של המטופל, לשים עצמו "במקומו" (המחווה - המטפל תומך בילד מאחוריו). התבוננות בעין של אמן, דימויים מעולם הטבע ועוד, מעשירים ומשלימים את תהליך האבחון. דוגמה לתהליך אבחון-טיפול: במקרה של ילד "סגור" האבחון המקדים ישתמש בתמונת השבלול כהשלמה לדיאגנוזה הפורמלית. תיתכן תנועה של שבלול מתכנס אל תוך "קונכייתו", וממנה תתאפשר יציאה. המטפל בתנועה ינוע עם הילד בתנועת ספירלה כלפי פנים. במרכז – תנועת התכנסות, אולי יחדיו, בתוספת כריעה ואולי אף כיסוי בשמיכה לזמן קצר. בהמשך יציאה בספירלה כלפי חוץ, ואולי אף קפיצה ודילוג בתנועות שחרור. הטיפול מתייחס לא רק לסימפטומים "פשוטים", ותרגול של צלילי דיבור, או הנעה של יד משותקת, אלא חיפוש של תנועות ארכי-טיפוסיות שבמעמקי הגוף והנפש, העוקבות אחר תנועה, צבע, צליל וכו' ומאפשרות להן לבוא לידי ביטוי.  תנועות התכווצות והתפשטות, התכנסות ויציאה, חילופי אור וצל, צבעים חמים וקרים, צלילי מז'ור ומינור.

4.      התבגרות – התבגרות הינה יציאה מהעולם האגוצנטרי/תלותי שבו האדם הוא המרכז (משרתים אותי) ומעבר לתפיסת העולם סביבו כמרכז (במה אני יכול לשרת אחרים). באופן זה נתפסת התעסוקה כמקום של התפתחות בה האדם פועל כיוון ששירותיו חיוניים לזולת ומכיוון שהוא מעוניין בכך. זהו מוקד של "שיקום". הכשרה לתעסוקה. שיתוף החניכים בסדנאות בהצגת מוצריהם לקהל ובמכירתם.

5.      תעסוקה יצרנית – הכרת חומר הגלם (ומקורותיו, במידת האפשר), העדפה של חמרים טבעיים בעלי איכות מרפאת, שותפות, גם אם בחלקה פסיבית, בכל שלבי הייצור. עיצוב סביבת העבודה והתוצרים ידגישו אסתטיקה ואווירה מרפאת, שיתוף בשיווק (העבודה עונה על צורך אמיתי ולא מושא לרחמים). סירוק וצביעת צמר כבשים. עיבודו ללבד. גזירה ותפירה. איסוף עץ ביער ועיבודו. עבודה בחימר.

6.      פוריות – תהליך הייצור בסדנאות מאפשר החצנה של חלק מפוטנציאל הפוריות החבוי בכל אדם (לצד הצורך בהתיחסות הולמת לשדה החברתי-מיני). לכל אחד תפקיד בפס הייצור ושותפות ביצירה, שבסיומה – מוצר מוגמר לו יש ביקוש והערכה.

7.      המטפל כשותף – המטפל אינו הפטרון אלא השותף. גם כאשר הוא אינו מצליח להתגבר על צרכי השליטה שלו חשוב שיהיה מודע להם וינסה להתמודד עמם. מובן מכאן כי הכשרת המטפל למקצועו דורשת מודעות עצמית ורמת התפתחות גבוהה. הטיפול אינו רק אומנות הנרכשת בחניכה, אלא גם מקצוע, אמנות וחלק מדרך חיים.

8.      קהילה – סביבת הטיפול היא קהילה בפני עצמה, חברה השואפת להפחית את ההיררכיות שבתוכה, סביבה המשחררת מעצם הוויתה כוחות ריפוי, סביבה אנושית המעודדת חיוך, רוגע, חום ואינטימיות ואווירה הנעימה לכל אדם. קהילה המאפשרת גם לאלה המוגדרים בה כ"עובדים" ליצור ולהתפתח. עיצוב פיזי סביבתי אסתטי, מרגיע (גרויים עדינים), נעים. תשומת לב לצבעים מרגיעים, למפות ולפרחים על שולחנות האוכל. מכיל פינות לפרט, עשיר בצמחיה ובפריטים מן הטבע. לסביבת הטיפול השפעה מרפאת לא פחות מהתרפיות הפורמליות המתקיימות בתוכה. לעובדים פעילות חברתית ולימודית גם מחוץ להקשרי העבודה הישירים. הם פוגשים דרך חיי המעון את החגים, את צרכי החברה והסביבה (המעון כמוקד לפעילויות בתחום התרבות, חגים ומועדים, איכות הסביבה, דו-קיום ועוד).

האם כל המתואר לעיל יסייע לריקוד במסיבה הבאה? יגרום להזמין אל תוך המעגל את אלה שנותרו בצד?

אמונה בפוטנציאל האינסופי של המזדמנים למעשה הטיפולי, דחף לתת לו מקום להתגשם, הקשבה, הדדיות והכרה בטבעו רב הפנים של האדם, היו מפירות הלימוד האנתרופוסופי של דבורה שיק ז"ל, שבשלו לזרעים אותם טמנה במפעל חייה, בית אורי.

ולזרעים חיוניות וחיות ומחזורי נביטה, צמיחה, הבשלה ולעיתים, גם, שלכת...