אודותינו

בית אורי
לכל אדם יש מקום תחת השמש

בית-אורי הוא כפר המיועד לכ-120 ילדים, נערים ובוגרים יהודיים וערביים, מגיל 6 עד גיל 55.  אנשים אלה זקוקים לטיפול מיוחד. בנוסף למוגבלות שכלית התפתחותית ותפקודית, אנשי בית-אורי הם בעלי מגוון נכויות, ובכלל זה אוטיזם, שיתוק-מוחין,תסמונת דאון, היפראקטיביות, ליקויי שמיעה וראייה והפרעות בהתנהגות. מרביתם דיירים במקום, וחלקם תלמידי בית-ספר ובוגרים אקסטרניים, המגיעים מידי בוקר ללימודים בבית-הספר, לפעילות בסדנאות ולפעילויות פנאי ותרפיה, שלאחריהן הם שבים אחה"צ לבתיהם. עבור האקסטרנים מוצע גם שירות נופשון, שבמסגרתו הם יכולים ללון במקום לתקופה מוגבלת, על מנת לאפשר למשפחות להתפנות למספר ימים מהטיפול הפיזי בילדיהם. הנופשון הוא מענה קצר מועד בעת חופשה מתוכננת או לצורך אחר, וניתן לנצלו גם בימים בודדים.
בית-אורי עוצב ככפר קטן, עם גנים מסביב ל-6 מבני מגורים, מוקף ביער יפה, המשמש לפעילויות תרפויטיות יום-יומיות.
שורשי עיקריה של הפילוסופיה של בית-אורי נעוצים בכתבים האנתרופוסופיים של רודולף שטיינר, לפיהם יש לטפל בכל אדם כבאינדיבידואל בריא, שאישיותו הייחודית לו תתגלה מבעד ל"מסך" נכותו, על-ידי חיים בסביבה חמה ואוהבת.

קישור לסרטון המשקף את אווירת המקום

לכל אדם יש מקום תחת השמש - קישור לסרטון על בית אורי

"מעבר למסך" – סרט שצילמה מבקרת בבית-אורי על רשמיה: חלק 1חלק 2.

הקלטה של כתבת רדיו על בית-אורי

קימום    חינוך   היסטוריה

 

 

 

 

 
 

היסטוריה

מייסדת המעון, דבורה שיק -  ילידת פראג וניצולת שואה - התנסתה בייאוש, בכאב ובאהבה שחווים הורים לילדים עם נכויות התפתחותיות, בהיותה אם לילד עם מוגבלות שכלית התפתחותית. בעקבות מותו של בנה, הקדישה דבורה את חייה ללמידת החינוך המרפא במוסדות אנתרופוסופיים ברחבי אירופה. בשנת 1969 היא פתחה את בית-אורי, מעון מרפא פרטי עבור אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה, הנקרא על שמו של בנה אורי. כיום בית-אורי הוא מלכ"ר, עמותה ציבורית המנוהלת על-ידי ועד-נאמנים. המעון ממומן בעיקר על-ידי משרדי הרווחה והחינוך. דבורה זכתה בפרס ראש הממשלה "מגן הילד" לשנת1999  על הקדשת חייה להקמת מעון לקהילת אנשים עם צרכים מיוחדים. דיירי המעון זכו בפרס שר איכות הסביבה לשנת 2001 עבור עבודה ראויה לציון בטיפול בפארק וביער המקיפים את המעון. מייד לאחר פטירתה באוקטובר 2002 בגיל 94, הוענק לדבורה פרס זוסמן-הג'וינט עבור הצטיינות בשירותים למען נכים. הפרס הוענק על-ידי נשיא המדינה.

כתבת טלוויזיה משנת 2000

חינוך

בית-הספר בבית-אורי פועל שישה ימים בשבוע ולומדים בו דיירים עד גיל 21. יש בו חמש כיתות עם כשישה תלמידים בכיתה. תכנית הלימודים מבוססת על חשיפה אינטנסיבית לתחומים אומנותיים – מוסיקה, אומנות ותנועה, על מנת לקדם את ההתפתחות ההרמונית של האדם בשלמותו. בית-הספר מקבל גם תלמידים אקסטרניים מהקהילה החיצונית.

בצלם... - משהו מן הגישה האנתרופוסופית לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים

קימום

ברוח האנתרופוסופיה, כל אחד הוא שותף בתהליך היצירתי כשהוא תורם תרומה משלו, בין אם בקיפול בגדים במכבסה; או בגידול ירקות למאכל עבור המטבח בגן הירק; או במענה לביקוש של הקהילה החיצונית למוצרים איכותיים המיוצרים בעבודת-יד מחומרים טבעיים. המטרה היא להעסיק את האוכלוסייה המבוגרת יותר בעבודה במשרה מלאה. מספר דיירים מצאו מקומות עבודה בעפולה (ראה: "יוצאים לעבודה"). רוב הדיירים אינם יוצאים משטח המעון, ומוצעת להם סביבה מטפחת בסדנאות הפועלות מידי יום. בעבודה משלב חומר הגלם ועד למוצר המוגמר, הדיירים רוכשים את תודעת היעד וההישג שביצור מוצרים איכותיים: סלי נצרים, מוצרי קרמיקה, מפות שולחן ארוגות, פריטים מעץ, נרות, ריבות וחמוצים. באמצעות עבודת היד היצירתית והמקצועית ובאמצעות התרומה היום-יומית לחיים במעון, אנשים מצוינים אלה מסוגלים להחזיר משהו לחברה שמטפלת בהם.
גלריית מוצרי אמנות ואומנות

 



דבורה שיק, המייסדת של בית אורי (1908-2002)

דבורה שיק נולדה בצ'כוסלובקיה בשנת 1908 למשפחה יהודית מתבוללת ואמידה. אביה היה איש עסקים מצליח וידוע. עקב הפחד של הוריה מפני האנטישמיות, דבורה כילדה למדה בבית במסגרת שיעורים פרטיים, דבר שהגביר אצלה את תחושת הבידוד והבדידות; היא הורשתה ללמוד בבית-ספר תיכון פרטי רק בגיל 12. היא למדה באוניברסיטת פראג, ולאחר מכן נישאה ליוסף שיק, עורך-דין יהודי, שמאוחר יותר התמנה לשופט. אורח החיים של הזוג חייב מעבר מאיזור לאיזור. רק הקשר של דבורה לשורשים היהודיים שלה היה קבוע והוביל אותה לפתח עניין מיוחד בציונות. עם הכיבוש הגרמני של צ'כוסלובקיה בשנת 1938, דבורה נמלטה לפלשתינה רק עם בנה הצעיר, מאחר שלא הצליחה לשכנע את משפחתה להצטרף אליה. בעלה ואחותה עם משפחתה נספו מאוחר יותר בהשמדה ההמונית של יהדות אירופה. בהגיעה לפלשתינה, חיפשה דבורה עבודה כדי לפרנס את עצמה ואת בנה, אורי, שאובחן כסובל מבעיות לב וממוגבלות שכלית התפתחותית. היא התיישבה בתל-אביב והחלה לעבוד כטבחית במסעדה, שהיו לה לקוחות ידועי שם, ושבסופו של דבר דבורה רכשה אותה. בגיל 16, התפתחו אצל אורי בעיות לב חמורות, והוא נפטר. היאוש של דבורה והמשך החיפוש אחר משמעות החיים הובילו אותה לתיאוריות האנתרופוסופיה של רודולף שטיינר שנחקרו לאחרונה. שם היא גילתה עולם שבו מחלוקות וסכסוכים יכלו להיפתר, ושבו אנשים בעלי רקע שונה יכלו למצוא קשר משותף ולחיות בהרמוניה. לאחר מכן התמידה דבורה בלימוד התיאוריות הפילוסופיות של שטיינר בשוויץ, הולנד, אנגליה וסקוטלנד. עם חלוף השנים, היא הבינה את היעד שלה: לבנות בישראל מעון לטיפול מרפא באנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה, יהודים וערבים. עם שובה לישראל, החל חיפוש ארוך ומיגע אחר שטח אדמה מתאים למעון. לבסוף, בהשתמשה בקשרים הטובים שיצרה עם השרים דאז יגאל אלון וזלמן שז"ר, שנהגו לבקר לעיתים תכופות במסעדה שלה, השיגה דבורה מגרש במקום מעולה מחוץ לעפולה, בשטח הבלתי בנוי שבמרומי גבעת המורה. בכל יום נהגה לעלות מעפולה כדי לפקח על הבנייה של הבניין הראשון. בראשית שנת 1969, בית-אורי פתח את שעריו עם מתנדבת גרמניה אחת, שלשה ילדים עם צרכים מיוחדים, שתי ידיים שמאליות ולב זהב, והחלום של דבורה שיק הפך למציאות. עכשיו יש שישה בתי מגורים בשטח האטרקטיבי, כ-120 דיירים ומטופלים מגיל 6 עד גיל 55, מגרש משחקים, מרפאה, קומפלקס לספורט ולתראפיה ומבנה מטבח ומכבסה. כמו-כן הושלמה בניית מרכז קימום לאומנויות ולאמניות. בשנת 1999, בגיל 91, זכתה דבורה שיק בפרס ראש הממשלה "מגן הילד", שהוענק לה בכנסת. בנובמבר 2002 העניק נשיא מדינת ישראל לדבורה, לאחר פטירתה, את פרס זוסמן-הג'וינט עבור הצטיינות בתחום השירותים הסוציאליים בישראל. דבורה גרה בבניין הראשון שנבנה בשטח המעון, יחד עם קבוצת דיירים צעירים, עד לימיה האחרונים. היא נפטרה באוקטובר 2002, בגיל 94.



בית אורי – המורשת האמיתית והנצחית של דבורה שיק