כיסוי תקשורתי

ד"ר טלי חתוקה, ראש המעבדה לעיצוב עירוני בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, כתבה בלוג יפהפה על בית אורי במסגרת "בלוג אורבנולוגיה" אותו היא יסדה ומנהלת, ואשר לו קוראים רבים מאוד... לקריאת הבלוג הקישו כאן.

 

הניוזלטר של שגרירות ארה"ב: רשמים מביקור של קבוצת נשות דיפלומטים בבית-אורי מאי 2015

 

"דוגרי נט" http://dugrinet.co.il/node/10797

בית אורי בגבעת המורה, גם ברדיו 21.3.11

 

bait uri.jpg

תכנית  הרדיו "על מחשבים ומחשבות" אותה אני מפיק ומשדר, עוסקת בדרך כלל בנושאים הקשורים למחשבים, טכנולוגיה ומדע והשפעתם על האדם. הפעילות ברדיו מרתקת אותי ובמסגרת התכנית התמזל מזלי לנהל שיחות מרתקות, בין היתר עם שר המדע - פרופסור דניאל הרשקוביץ, עם נשיא אוניברסיטת חיפה -פרופסור אהרון בן זאב, עם דיקן הפקולטה למדעי המחשב בטכניון (הפקולטה הגדולה בארץ למדעי המחשב והמדורגת 15 בעולם בתחומה)-פרופסור אלי ביהם ועוד אנשים מעניינים שהתארחו באולפן.
מדי פעם אני מקפיד להפיק תכניות שכלל לא קשורות למחשבים ולא למדע. את אחת התכניות הקדשתי לבית אורי. בית אורי, השוכן בגבעת המורה, הוא מעון ל-90 ילדים, נערים ובוגרים הזקוקים לטיפול מיוחד. בנוסף לפיגור שכלי ותפקודי, אנשי בית-אורי הם בעלי מגוון נכויות, ובכלל זה אוטיזם, שיתוק-מוחין, תסמונת דאון, היפראקטיביות, ליקויי שמיעה וראייה והפרעות בהתנהגות.
באחת התכניות בהן עסקתי בנושא מזג האוויר והאקלים (נושא שנסקר לא מעט בתכנית), שוחחתי עם פרופסור הדס סערוני מאוניברסיטת ת"א. את הדס אני מכיר שנים רבות והיא מומחית בעלת שם לנושא האקלים, אבל מעבר לכל בעלת אישיות הקורנת טוב לב נדיר ועזרה אינסופית לזולת. פרופסור סערוני סיפרה לי על שני מוקדים בחייה - "אקלים ואקי"ם". נושא האקלים הוא תחום המחקר וההוראה שלה באוניברסיטה ובו יש לה הישגים רבים בקנה מידה עולמי. בנוסף, היא מתנדבת בארגון 'הורים למען הורים', הקו החם של אקי"ם, שם היא תומכת ומייעצת לאמהות ובני משפחה של אנשים עם פיגור שכלי. בנה של הדס הוא דייר בבית אורי.
הדס הציעה לי לשוחח בתכנית עם יוסי שחר, מנהל בית אורי, נעניתי להצעתה בשמחה והחלטתי להקדיש תכנית שלמה לבית אורי. את "בית אורי" הקימה בשנת 1969 דבורה שיק, על שם בנה שנפטר, שהיה חולה לב וסבל מפיגור שכלי.
יוסי, מנהל הבית, התגלה מיד כמי שאהבת האדם שבו פורצת ונוגעת לכל לב. הוא הביא לאולפן עבודות יד מקסימות (מעטפות וניר מיוחדים וקערות) מעשה ידי הדיירים בבית אורי, סיפר עליהם ועל הפעילויות הרבות שבהם הם עוסקים. הוא הביא, הדגים והשמיע את השימוש שהוא עושה בכלי נגינה ובמוסיקה לתקשורת אל (ועל)-מילולית. כמו כן הוא סיפר על התורה האנתרופוסופית, המהווה את בסיס הפילוסופיה של פעילות בית אורי. שורשי תורה זאת נעוצים בכתבים האנתרופוסופיים של רודולף שטיינר, לפיהם יש לטפל בכל אדם כבאינדיבידואל בריא, שאישיותו הייחודית לו תתגלה מבעד ל"מסך" נכותו, על-ידי חיים בסביבה חמה ואוהבת.
שוחחתי בתכנית עם בת שרות לאומי המשרתת בבית אורי ועם חזי - דייר בן 33 בבית אורי שסיפר על החוגים והפעילויות - חוגי יצירה רבים ומכוונים כגון- הכנת נייר מיוחד ועוד, שבזכותם הוא חי חיים מלאים. היה מרגש לשמוע את האופטימיות והשמחה בקולו. זכור לי שהוא סיפר בהתרגשות שהוא למד לנסוע לבד באוטובוס הביתה. פרופסור סערוני סיפרה בתכנית מדוע החליטה לבחור דווקא במקום יחסית מרוחק מביתה במרכז הארץ לבנה. היא גם סיפרה כאנקדוטה שבנה, גל, אמר לה פעם שהוא לא אוהב כשיורד גשם ושאלה אותו איך זה יכול להיות שהבן שלה, מומחית לאקלים וכמובן, כמו כולנו, נלהבת לכל טיפת גשם, יתנגד לגשם. הוא סיפר לה שהסיבה היא שכשיורד גשם  לא מבצעים איתו תרגולי נסיעה באוטובוס, אותם הוא כל כך אוהב ומקווה להגיע לעצמאות בנסיעות.
היה מרגש והייתה אף התרוממות רוח לראות ולשמוע אנשים כמו יוסי המטפלים יום יום בדיירי בית אורי ועושים עבודת קודש. ריגשו אותי מאוד גם התגובות שקיבלתי לאחר השידור - בין היתר הדס כתבה לי לאחר השידור שהיא ואימהות נוספות האזינו למשדר והתרגשו מאוד. אחרים כתבו לי שזה היה המשדר הטוב ביותר, ללא ספק המרגש ביותר שערכתי.
אני ממליץ לכולם להגיע לבית אורי בגבעת המורה (טל.6522720), לראות את הפעילויות, להתרגש מהדיירים שמהם אפשר ללמוד הרבה, ומהצוות הנפלא , וכמובן לרכוש את מעשה ידיהם של הדיירים שהם איכותיים ותמורתם מסייעת למימון פעילויות נוספות בבית אורי.
אני גם ממליץ להאזין לחזי, להדס וליוסי, להתרגש כמוני ואולי לאמץ תובנות ומבט מעט שונה על החיים, על אנשים ועל דברים שניתנו לנו, שאולי לפעמים איננו יודעים להעריך אותם.
ניתן להאזין להקלטת התכנית כאן: www.icast.co.il/default.aspx

*מידע על הכותב:

מוטי גרנר - חיפה
מהנדס מחשבים וחזאי מזג אויר, מתעניין מאוד באנשים, במחשבים, בטכנולוגיה, במדע, במוסיקה ובתקשורת. מזה כשנתיים עורך, מפיק ומשדר את תכנית הרדיו "על מחשבים ומחשבות" ברדיו אורנים, תחנת רדיו קהילתית-חינוכית משותפת לקול ישראל ולמכללת אורנים בקרית טבעון. 

 

"הארץ", 24.12.99

שיר של לאה גולדברג פותח את הבוקר

מאת דוד רטנר

בשנת 1969 מכרה דבורה שיק, אז בת 61, את המסעדה שהיתה בבעלותה ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב, רכשה שטח אדמה באזור שהיה אז שדה בור ריק בפסגת גבעת המורה מעל עפולה ובנתה שם בית קטן. כשהבית היה מוכן עלתה לשם עם שלושה ילדים שסבלו מפיגור שכלי ועם עוד מתנדבת אחת.

זאת היתה תחילתו של בית אורי, מעון ופנימייה לילדים, נוער ובוגרים ברמות שונות של פיגור שכלי, הפועל על פי עקרונות השיטה האנתרופוסופית. אחרי 31 שנה הבית הבודד הוא כפר קטן ובו 82 חניכים ועובדים רבים אף יותר. במארס ימלאו לשיק 92. רוב היום היא יושבת בכיסא גלגלים בחדר בגודל 10 מ"ר שבנתה לעצמה בבית הראשון של המעון. הפינוק היחידי שהרשתה לעצמה מתחילת הדרך היה תא שירותים נפרד משל החניכים. חדר האמבטיה משותף לכל דיירי הבית עד היום.

בצהריים יוצאת שיק לסיור אטי בממלכתה. התקשורת אינה חביבה עליה, והעובדים אומרים שאין כל תועלת בוויכוחים: היא מסרבת להכיר גם ביתרונות המוכחים של פתיחות תקשורתית לצורך גיוס תרומות ואהדה ציבורית. החודש נפתחה רק מעט: שיק וכמה חניכים נבחרים הוזמנו לירושלים לטקס הענקת פרס "מגן הילד" של ראש הממשלה והמועצה לשלום הילד. הפרס ניתן לה אישית, ואהוד ברק, שהקפיד ללחוץ יד לכל אחד מהחניכים, מופיע באלבום התמונות של מנהל המעון מחובק בידי אחד החניכים.

דבורה שיק נולדה ב-1908 בצ'כיה. היא נישאה לבנקאי עשיר שסירב לעזוב את פראג ב-1938, כשהצבא הגרמני כבר עבר את הגבול. שיק עזבה ועלתה ארצה לבד עם בנה אורי, שהיה חולה לב וסבל מפיגור שכלי. היא התיישבה בתל אביב, החלה לעבוד כטבחית במסעדה ומאוחר יותר רכשה אותה. כשהיה אורי בן 16 הוא מת ממחלת לב. שיק יצאה למסע של חיפוש עצמי באירופה ועברה בין מוסדות חינוך שונים לילדים פגועים. החיפוש הוביל אותה לתיאוריות האנתרופוסופיות של רודולף שטיינר, והיא התעניינה בעיקר במעונות החינוך המיוחד, "החינוך המרפא" כהגדרת האנתרופוסופים.

כשעלתה לגבעת המורה היה ברור לה שבית אורי יתנהל לפי התפישה של שטיינר. לפי העקרונות האלה מוזנים החניכים באוכל צמחוני, בבתים אין מכשירי טלוויזיה, בסדנאות ובכיתות אין רדיו ולא מושמעת מוסיקה. התפישה האנתרופוסופית אומרת שהטכנולוגיה אינה מאפשרת למורים ולמדריכים לתת את מלוא תשומת הלב לחניך, אלא מטמטמת את חושיו. שיק ניהלה את המקום בקשיחות ותיחזקה אותו בכספה ממכירת המסעדה, משילומים מגרמניה ומתרומות.

בשנת 86' היה בית אורי למעון ציבורי המנוהל על ידי עמותה. השינוי לא הפחית את ההיצמדות לעקרונות ההקמה של המעון, אף שרבים מן העובדים אינם שייכים לקהילה החיה את חייה לפי השיטה האנתרופוסופית. בכפר עובדים עולים חדשים, קבוצה גדולה של תושבי הכפר הבדווי שיבלי, חיילות השירות הלאומי ו-16 מתנדבים, רובם צעירים גרמנים העושים שירות לאומי של 18 חודש, המוכר כתחליף לשירות הצבאי בארצם.

בית אורי אינו המקום היחיד המיועד לטיפול במוגבלים על פי השיטה האנתרופוסופית. בכפר רפאל ליד באר שבע פועלת קומונה אנתרופוסופית שבה נקלטים מוגבלים בוגרים אצל המשפחות. בקיבוץ הרדוף, הפועל על פי עקרונות השיטה, יש מסגרת לטיפול בבוגרים עם בעיות נפשיות וכן מסגרת לטיפול בילדים שמשפחותיהם מתקשות לטפל בהם.

מנהל בית אורי היום הוא יוסי שחר, בן 42, שהתחנך כתלמיד ישיבה תיכונית ומצא את דרכו אל האנתרופוסופיה באמצע שנות העשרים לחייו. כשהוא מתבקש להסביר את ההבדל התיאורטי והמעשי בין מעון אנתרופוסופי למעונות "קונוונציונליים" לסובלים מפיגור שכלי הוא אומר שזה קצת כמו ההבדל בין רפואה קונוונציונלית לרפואה הומיאופטית. "רופא בדרך כלל מתייחס לבעיות שהוא רואה. הגישה האנתרופוסופית אומרת שיש דברים שלא רואים, וזה את החלק הבריא של האדם. הגישה האנתרופוסופית אומרת שאין הבדל מהותי ביני ובין המטופל שלי. יש לאדם המוגבל אותו המרכיב של רצון לעשות דברים טוב יותר. הרבה פעמים אין לו היכולת, המודעות או הכלים להביא את זה לידי ביטוי, וזה התפקיד שלנו".

החוויה האמנותית היא מאבני היסוד של החינוך המרפא על פי התורה האנתרופוסופית. את מעגל הבוקר השבועי, האירוע הפותח את שבוע הלימודים של בית הספר בבית אורי, החל השבוע יוסי שחר בקריאת שיר של לאה גולדברג. "ברק לפנות בוקר" הוא שיר שגם תלמיד תיכון רגיל יתקשה לקלוט בשמיעה ראשונה, אבל שחר חילק את החניכים לשתי קבוצות שעמדו זו מול זו, דיקלם לאט ונעזר בפנטומימה: "ברק ושחר, אור פגע באור, שני אבירים נלחמים בסיף, נשלף הנשק מנדנֵי השְחור ורעמים הרעימו מאפסיים"...

האם החניכים יכולים לקלוט אפילו קמצוץ משיר כזה? שחר: "רוב מורי החינוך המיוחד יגידו שמנהל בית אורי הוא קוקו. אחת הבעיות של החינוך המיוחד היא שאומרים שאם הילד מתפקד ברמה של שנתיים עדיין ישירו אתו בגיל 18 'גינה לי, גינה לי חביבה'. כך מקבעים אנשים פגועים בגיל שנתיים ולא נותנים להם סיכוי להיות בוגרים. החניכים לא הבינו אולי את המלים 'שחור' ו'אפסיים', אבל החוויה תאפשר להם להבין אולי את חווית הברק וההתמודדות. מהגישה שבכל אדם יש משהו בריא נגזר שיהיה בי הדבר הבריא בכל גיל, גם אם מבחינה התפתחותית אני מתפקד ברמה של בן שנתיים.

"כולנו רוצים לעשות דברים אחרים ונאלצים להתמודד עם המגבלה שמונעת מאתנו להיות המוסיקאי הכי טוב או העיתונאי הכי טוב. לחניכים יש בעיה קשה של התמודדות – הם לא מבינים את המגבלה והם נוטים לברוח מהתמודדות. בריחה היא בעיה משותפת גם למכורים לסמים או לאלכוהול. אנחנו רוצים לתת להם מספיק הגנה כדי שירצו להתמודד".

בית אורי הוא בית לכל החיים, ולכן המקום לא יקלוט בעתיד הקרוב דיירים נוספים. החניכים מחולקים לבתים לפי קבוצות גיל, שניים שלושה בחדר. יש אגפים נפרדים לנשים ולגברים. הדבר הבולט ביותר הוא הניקיון. סדר היום קבוע: השכמה בשש, ניקיון וארוחת בוקר בבית עד שמונה, יציאה לבית הספר או לסדנאות עד 12 בצהריים, חזרה לארוחת צהריים ומנוחה, ובשלוש יוצאים לפעילות עד הערב.. החניכים המתבגרים לומדים בחמש כיתות בית הספר שבמקום, המבוגרים עובדים בסדנאות. בשביל מקצת החניכים פעילות אחרי הצהריים יכולה להיות עבודה מחוץ לבית אורי או נסיעה לקונצרט. שחר מספר כי לשליש מהחניכים יש מנוי בתזמורת הקיבוצים. כסף רב מושקע בטיולים יומיומיים, שחייה ורכיבה טיפולית. בניין הסדנאות הוא אולי התחנה המרשימה במקום. עבודת החניכים מקנה להם ערך של אדם המייצר דבר דרוש, לא ריפוי בעיסוק כמו במעונות אחרים לאנשים מוגבלים. בהכוונת הסגל בוחר לעצמו החניך את העבודה המתאימה לו ונשאר בה כמה שנים. את התוצרת מוכרים בבזארים ובחנויות.

ז', בן 28, עובד בסדנה לייצור נרות. הוא בא מלונדון. אמו היתה צעירה ישראלית שנסעה לאנגליה כדי ללדת את בנה הלא רצוי ולמסור אותו לאימוץ. כאשר התברר שהילד סובל מתסמונת דאון התחרטה משפחה המאמצת. רב חרדי אימץ אותו זמן מה, ובהיותו בן שלוש הביא אותו לבית אורי.

בחדר ליד יש סדנה לייצור מזון. שתי חניכות עוזרות לבשל פירות לריבה, חניך שלישי, טוטו, בן 17, אינו רוצה לשתף פעולה. אין לו מצב רוח לבישול. המורה מנסה לחלץ מידיו תפוח וטוטו, גבוה ממנה בשני ראשים, מתנגד בכוח. אחרי מאבק קצר אבל עיקש מצד המורה עושה התפוח את דרכו חזרה לסיר הריבה. יוסי שחר אומר שלעתים קורות תאונות. דבורה שיק עצמה שברה לפני זמן מה את עצם הירך כאשר חניכה שרצה למקלחת התנגשה בה והטיחה אותה אל הרצפה.

בסדנה לקליעת נצרים המדריכה אלה יושבת על כיסא, וחניך אוהב מתרפק עליה. במרכז החדר, מנותק מהמתרחש, אלדר עסוק במרץ בקליעת סל. אלדר הוא עיוור, חירש ואילם. אלה עוזרת לו למשש את התבנית הראשונית של הסל, ואז הוא מתנתק ומסתער על העבודה. בראש מורכן ובתנועות מהירות ומדויקות הוא מושך את הנצרים בפיתול אל מאחורי הגב, מוודא בקצות האצבעות שאין קצוות מפוצלים וקולע את הסל בזריזות. אלדר עובד כאן ארבע שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, ויוסי שחר אומר, שאם לא יקימו אותו בסוף יום העבודה הוא יהיה מוכן להישאר לעבוד עד כלות כוחותיו. בית הספר סמוך למבנה הסדנאות. צפייה בכיתה הצעירה, שבה מתקיים שיעור מוסיקה, קשה לחושיו של אדם בריא. המורה הנעזרת בשתי מסייעות מובילה חמישה ילדים פגועים בריקוד. הילדים מצייתים לאחיזת הידיים של המורות ולרקיעת הרגליים במקומות הנכונים, אבל המבטים אטומים והחיוך היחיד הוא על פני המורה שאינה מתייאשת. יוסי שחר מצטרף למעגל כדי לסייע, והילד שבו הוא אוחז נצמד אליו בחיבוק נואש ומתקשה להרפות. בכיתות המבוגרות יותר יושבים בין ארבעה לשישה נערים ונערות בשיעור. גל ופואד יושבים בכיתת בני 16 באותו הספסל. גל גדל בבית מבוסס ותומך ברמת גן, פואד אותר לפני תשע שנים במאהל בדווי בדרום, קשור עירום אל מוט של אוהל, כורע על ארבע ונוהם. אחרי שסיפורו התפרסם בכל התקשורת ואחרי שהזעזוע הציבורי נמוג הסכימו רק בבית אורי לקלוט אותו.

רוב אנשי הסגל בסדנאות משתכרים קרוב לשכר מינימום. שחר אומר שמשרד העבודה והרווחה אינו מסייע בתשלום לאנשי הסגל מאחר שהמשרד אינו מכיר בקיום סדנאות במעונות למוגבלים. התמיכה הכספית ניתנת רק למי שעובד כמדריך או כמלווה של קבוצה.

כאשר שואלים את שחר איך הוא יכול לדעת שלילד מוגבל "טוב" יותר במעון הפועל על פי העקרונות האנתרופוסופיים, הוא מושך בכתפיו: "אינני יכול להעריך. אני יכול לקבל מאחרים את המשוב שלהם. אומרים שפה החניכים מחייכים יותר".

 

UK Jewish Telegraph - Dec 2000

BRITISH BOOST FOR BEIT URI
By Lydia Aisenberg

A very special group of Israeli youngsters, treated cruelly by Mother Nature at birth, have become her most ardent and industrious watchdogs over what had been a neglected forest near their village, with the help of British JNF.
The residents of Beit Uri, situated on the aptly named Givat Hamoreh (The Hill of the Teacher) near Afula ,are indeed educational beacons in the darkness of environmental abuse.
Although inflicted with severe mental and physical retardation, the Beit Uri brigade physically struggled to remove builder's debris and other accumulated rubbish from the sloping forest overlooking one of the lushest agricultural basins in the country, the Jezreel Valley.
Some of the severely handicapped youngsters cannot hear the rustling of leaves in the breeze or chirping of the birds, some cannot see the beautiful patchwork valley below. Others cannot orally explain why they do what they do, as they have no voice.
Amongst these special guardians of the forest, there are those who cannot either see, hear nor speak, but their extraordianry efforts put the sinful refuse dumpers to even deeper shame, and sound a reverberating wake up call for the fully able bodied that have become deaf and blind to environmental destruction.
Working in the forest one day, the Beit Uri super squad and accompanying volunteers, spotted someone dumping refuse nearby. When they tried to remonstrate with him he took no notice, callously dumping his load. Undaunted, the volunteers, jotted down the offenders car number and lodged a complaint with the police. When the case came to court and upon hearing about the superhuman efforts of the Beit Uri residents, the livid judge imposed a heavy fine on the offender and directed that it be given to Beit Uri. Israeli newspapers dubbed the residents "Green Commandos"………………………

 

 

Haaretz - Dec 1999


With poetry in mind
by David Ratner

At Beit Uri, a residential facility in Afula,for people who suffer from mental retardation, residents are seen as ordinary people who do not understand their limitations and need 'therapeutic education'
In 1969, Devorah Schick sold the restaurant she owned on Monefiore Street in Tel Aviv, bought a plot of land in an area that, at the time, was an empty field at the top of Givat Hamoreh above Afula, and built a small house there. When the house was ready, she moved in with three children who suffered from mental retardation, along with one volunteer.
This was the beginning of Beit Uri, a shelter and residential facility for children, young people and adults with various degrees of mental retardation. Thirty-one years later, the isolated house has become a small village with 82 residents and more than that number of workers. In March Schick will be 92. She spends most of the day in her wheelchair, in the 10 square meter room she built for herself in the first building that housed the shelter. The only luxury she ever permitted herself from the outset is a toilet separate from the one used by residents. The bathroom is shared by everyone at Beit Uri to this day.
At noon, Schick goes out for a slow tour of her kingdom. She does not particularly like the media, and the staff say that there is no point in arguing: she refuses to acknowledge ever the definite advantages of media exposure for purposes of fundraising and public support. This month, she opened up very slightly: Schick and a select few of her charges were invited to Jerusalem, to a ceremony for the Magen Hayeled (Child Shield) prize given by the prime minister and the Israel Council of the Child. She was awarded the prize personally, and Prime Minister Ehud Barak, who made sure to shake hands with every one of her charges, now appears in the shelter director's photo album being hugged by one of its residents…………………
When she settled in Givat Hamoreh, is was clear for Devorah that Beit Uri would be run according to Rudolf Steiner's Anthroposophic outlook. According to these principles, residents are fed vegetarian food, there are no televisions in the houses and no radios or music equipment in the workshops and classrooms,. The Anthroposophic outlook say that technology does not allow teachers and couselors to give their full attention to their charges, and it muddles their senses. Schick ran the place very strictly, maintaining it with the money she had made from the sale of her restaurant, and reparations from Germany. ……..
Among the workers are new immigrants, a large group of residents of the Beduin village Shibli, army-age girls doing their national service ,and 16 volunteers - most of them young Germans carrying out their 18-month national service, which is recognized as an alternative to military service in their country.
The current director of Beit Uri is Yossi Shahar, 42, who had a yeshiva high school education and found his way to Anthroposophy in his mid-20's. When he tries to explain the theoretical and practical difference between an Anthroposophic faility and "conventional" facilities for mentally retarded people, he says that it is a bit like the difference between conventional medicine and homeopathic medicine : "A doctor usually relates to problems that he sees " says Shahar, "The Anthroposophic approach says that there are things that are not seen, and this is the healthy part of the individual. The anthroposophic says that there is no essential difference between me and the person I am taking care of. A person with handicaps has the same element of will to do things better. Very often, he does not have the ability, the awareness or the tools to bring this about - that's our job."……………..
When Shahar is asked how he can tell that a mentally handicapped child is "better off" in a facility that runs according to Anthroposophic principles, he shrugs: "I cannot say. But I can get feedback from other people. They say that here, the residents smile more."